דעה רווחת היא בקהילה המשפטית מאז ומתמיד שבדיקת פוליגרף אינה אמינה במידה מספקת ולפיכך היא פסולה כראיה.
כדברי השופט בך (בעמ' 495),
"הלכה מפורשת וברורה שהתוצאות של בדיקת פוליגרף אינן קבילות כראיה במשפטים פליליים, להוציא הליכי ביניים, כגון, הליכי מעצר." (ע"פ 993/93 )
על בסיס ההלכה לעיל, התנהל הדיון ונחלקו הדעות הן בערעור הפלילי בבית המשפט העליון( ע"פ 993/93 אבוטבול נגד מדינת ישראל) והן בדנ"פ 188/94 .
ע"פ 993/93 :
השופט בך והשופט מלץ (שהסכים עמו) - דעת הרוב –
מזכים את הנאשם מסיבה אחת : "איזכור בדיקת פוליגרף שנערכה למתלוננת, והתייחסות לעובדה זאת בהכרעת הדין"
השופט חשין: - דעת מיעוט)
"אזכור העובדה שהמתלוננת עמדה בבדיקת פוליגרף אין בו כשלעצמו כדי למוטט את הכרעת הדין".
הדיון הנוסף - דנ"פ 188/94
הבסיס לדיון הנוסף:
האם אמנם האזכור של בדיקת הפוליגרף שנערכה למתלוננת הוא בגדר ראיה פסולה.
העובדה שבית המשפט קמא שמע ראיה פסולה מצמיחה שאלה: מה הנפקות של קבלת ראיה פסולה במשפט פלילי?
התשובה מצויה בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971
וכך אומר סעיף 56:
"ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק דין;
אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה".
פוליגרף - שאלה נוספת:
כיצד נדע ונקבע אם אמנם בית המשפט, ששמע או ראה את הראיה הפסולה, אכן התעלם ממנה כנדרש?
סעיף 56 משיב ואומר:
עצם העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק הדין.
כיצד פירש בית המשפט את סעיף 56 לפקודת הראיות:
חזקה היא שבית המשפט יודע את הדין, נשמר היטב שלא להתחשב כלל בראיה פסולה, ובפועל הכריע בדין כשהוא מתעלם מאותה ראיה.
השאלה:
האם "השופט, כבשר ודם, מסוגל להשתחרר מראיה בלתי כשרה שנשתרבבה ו/או שהגיעה לאוזניו".
מה לגבי ראיה שאוזכרה בפסק הדין?
חזקה זאת (שבית המשפט יודע את הדין) תופסת גם אם הראיה הפסולה, לא רק נשמעה או נראתה במהלך המשפט, אלא גם אוזכרה בפסק הדין.
כמו חזקות אחרות, אף חזקה זאת מתבססת, מצד אחד, על הגיון וניסיון, ומצד שני - על מדיניות שיפוטית.
בית המשפט בפסה"ד, אזכר את הראייה אך לא אמר במפורש כי הוא מודע לפסלות הראיה:
בית המשפט: "אי אמירה מפורשת של בית המשפט כי הוא מודע לפסלותה היא התעלמות מן הראייה".
החזקה אינה מוחלטת, אלא ניתנת לסתירה – מתי נסתרת החזקה?
סעיף 56, סיפא,
"אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה כדי לתמוך בה את ההרשעה".
לפי פשוטו של מקרא, הסיפא לסעיף 56 מתייחס רק למקרה בו בית המשפט "שמע" ראיה פסולה. הסיפא אינו מתייחס, לפי לשונו, למקרה בו בית המשפט גם איזכר את הראיה בפסק הדין.
ביהמ"ש: אף-על-פי כן, אין זה מתקבל על הדעת להבחין בין מקרים אלה.
מתי תיפסל הראיה? המבחן הקובע:
המבחן המהותי. המהות היא הקובעת, ולא הצורה.
לשון אחרת, לפי סעיף 56, בית המשפט לערעורים לא יפסול פסק-דין בשל ראיה פסולה, גם אם הראיה אוזכרה בפסק הדין, אלא אם הוא "סבור",
| 